וכי ניתן לצוות על אדם לשמוח כשאינו מרגיש שמחה?

היש מקור למשפט "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"?
ובכן… משל נפלא מהמגיד ר' נבנצאל מזכרון יעקב השופך אור על העניין.
אדם נקלע ביום שרבי במיוחד לסופרמרקט גדול, כצפוי קהל הלקוחות היה מועט ביותר, והקופאיות יושבות בחוסר מעש, משוחחות ביניהן ובטלפונים בשמחה בלתי מוסתרת על חופשה בתשלום שקבלו מהשמים. אותו אדם שם לב כי בסוף השורה יושב קופאי אחד לחוץ וכועס מביט מודאג סביבו. מתפלא עליו "אויש!" ומפטיר בלבו ברחמים "יש אנשים שתמיד רע להם, נעבך…".
לאחר תקופה נקלע שוב לאותו מקום הפעם יום נפלא מלווה במזג אוויר נעים ביותר, החניום בתפוסה מלאה, העומס בכניסה עצום, ובפנים… לחץ – ים של עבודה.
מתבונן האיש וחושב לעצמו, מעניין אותו דאגן מי יודע איך נראה היום, אם אז היה במלחמה, היום גוג ומגוג.
להפתעתו, דווקא היום הלה שמח ומאושר מביט בהנאה גדולה.
מוזר כל כך חושב לעצמו, לא מובן האיש! עד שלפתע קולט זה בעל הבית…
כמה שיש יותר עומס הרווח כולו שלו, אבל הקופאיות בין כך צריכות לעבוד ברווח זהה, כמה שפחות עבודה יותר טוב.
נמצאנו למדים לימוד נפלא, כמה שאדם מרגיש שקיום המצוות ולימוד התורה הוא העסק המכניס הפרטי שלו, וכמה שיותר עבודה רווחיו מתעצמים – אין מאושר ממנו.
אך המקיים את היהדות בחוסר חשק, בתחושת אין ברירה, אמנם כיפה על ראשו, אך מעליה לצעאו תרי"ג בעיות אות וסימן הוא כי כל מבטו מעוות, אין מבין הוא כלל את עוצמת הזכות והאושר שיש בידיו, אשר כגודל הקושי והניסיון כך עצמת השכר.
לסיכום ניתן לומר שהשמחה אין היא מצווה בפני עצמה על דרך הכלל, אלא המדד המוכיח מה הוא רמת היחס והערכה שלום לכל עבודת הבורא.
זהו שמצאנו בתורה עונשים חמורים כל כך על כך ש… "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" לא מגיע עונש על עצם חסרון "מצוות" שמחה אלא על קיום עבודת השם שלא נעשתה באופן הראוי ובמבט הנכון.
למעשה, כמה שיותר נתבונן ונעמיד ונבין את הערך האין סופי שזכינו לו בתפקיד שקבלנו, אם נאמין בכל לבבנו כבר אין מאושרים ושמחים יותר ממנו.
בידינו הדבר.
אם ביקרת בישיבה והתפעלת מהאושר הנסוך על פניהם של העמלים והיגעים בתורה ועבודת השם, כבר קיבלת את ההוכחה שהאמונה בכל לב בדרך והשקעת מאמצים לקנות את ההערכה הנכונה למצוות, הם המתכון לשמחה אמיתית וללא גבול.
אמור מעתה "שמחה גדולה להיות במצווה תמיד"